להיות קשובים לאינטואיציה


טים קוק, מנכ"ל אפל
מתוך הרצאה בטקס סיום הלימודים באוניברסיטה אובורן שבה למד, ב-14 במאי 2010

ניתן לצפות בבהרצאה בתחתית העמוד

הגעתי לאן שהגעתי בחיי משום שההורים שלי הקריבו עבורי יותר מכפי שהיו אמורים להקריב. הגעתי לאן שהגעתי בזכות מורים, מרצים, ידידים ומורי דרך שעשו מעל ומעבר לכל מה שהיו אמורים לעשות. ובזכות סטיב ג'ובס ואפל, שסיפקו לי את ההזדמנות לעשות עבודה משמעותית בכל יום ויום. אני אמור לספק לכם עצות והנחיה מול אנשי סגל שהשפיעו על החיים של כולנו בצורה חיובית ומשמעותית, בזכות הרעיונות שלהם ובזכות המחקר שלהם. אני אמור לעשות את זה בנוכחותם של הורים, סבים ואפילו הורי סבים וסבתות, שחוכמתם היא פרי מאמץ של שנים רבות.

ועם זאת, אני רוצה לחלוק איתכם כמה גילויים אישיים. אותי, לפחות, הם שירתו היטב, והם מבוססים על כמה מן המסעות הפחות מתקבלים על הדעת שיצאתי אליהם. הגילוי המשמעותי ביותר בחיי עד כה היה תולדה של החלטה אחת ויחידה: להצטרף לאפל. עבודה באפל בשום פנים ואופן לא הייתה חלק משום תוכנית שהייתה לי לגבי עצמי, אבל זו בפירוש הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי. היו בחיים שלי גם החלטות חשובות אחרות, למשל ההחלטה ללמוד באובורן. כשהייתי בתיכון היו כמה מורים שיעצו לי ללמוד באובורן, ואחרים שהמליצו להירשם לאוניברסיטה של אלבמה. כמו שאמרתי, יש החלטות שהן די מובנות מאליהן.

ההחלטה להצטרף לאפל, שאותה קיבלתי בתחילת 1998, לא הייתה כזו. רוב הבוגרים שיושבים כאן היום היו אז בני 10. אולי אתם לא יודעים את זה, אבל אפל של 1998 הייתה שונה מאוד מאפל של היום. ב-1998 לא היה אייפד, לא היה איימק ולא היה אייפון. לא היה אפילו אייפוד - קשה לדמיין חיים כאלה, אני יודע. אפל אמנם ייצרה מקים, אבל המכירות שלה היו בירידה כבר שנים, והדעה הרווחת הייתה שהיא עומדת לפני סגירה. כמה חודשים לפני שקיבלתי את העבודה באפל, שאלו את מייקל דל מה הוא היה עושה בשביל להציל את אפל, והוא אמר: "הייתי סוגר אותה ומחזיר לבעלי המניות את הכסף שלהם". הדבר היחיד שהיה יוצא דופן בהצהרה הזו הוא שלמייקל דל היה האומץ להגיד מה שהרבה מאוד אנשים אחרים כבר חשבו.

כך שאפל הייתה במצב שונה מאוד ממצבה הנוכחי, והחברה שעבדתי בה אז, קומפאק, הייתה חברת המחשבים האישיים הגדולה ביותר בעולם. לא זו בלבד שהביצועים שלה כחברה היו טובים בהרבה משל אפל, גם המשרדים הראשיים שלה היו בטקסס - כלומר, קרובים בהרבה למשחקי הפוטבול של אובורן. כל תהליך רציונלי של קבלת החלטות, כזה שמבוסס על שיקולי עלות ותועלת, היה מכריע לטובת קומפאק. וזו גם הייתה ההצעה של האנשים שהכירו אותי: להישאר בקומפאק. התייעצתי גם עם מנכ"ל אחד שדעתו בעניין הייתה כה נחרצת, שאמר שאני אהיה פשוט אידיוט אם באמת אעזוב את קומפאק לטובת אפל.

להיות קשובים לאינטואיציה

ההחלטה לעבור לאפל חייבה אותי לפרוץ את גבולות ההכשרה שלי כמהנדס. מהנדסים לומדים לקבל החלטות באופן אנליטי ועם מינימום של מעורבות רגשית. כשצריך להכריע בין חלופות, אנחנו מכמתים את העלות ואת התועלת, ואז מחליטים מה האפשרות העדיפה. אבל יש בחיים מקרים שבהם נראה שהבחינה הזהירה הזו של עלות ותועלת היא לא הדרך הנכונה להחליט. יש בחיים של כולנו פעמים שבהן נראה שטוב יותר להסתמך על תחושת בטן, על אינטואיציה - כשפשוט מרגישים שדרך פעולה מסוימת היא הנכונה. והדבר המעניין שגיליתי הוא שדווקא מול ההחלטות הכי חשובות בחיים, האינטואיציה היא הכלי הכי חשוב בשביל לקבל את ההחלטה הנכונה.

ההחלטה להסתמך על אינטואיציה בהכרעות חשובות פירושה לוותר על האפשרות לפתח תוכנית לחיים שיהיה לה איזשהו דמיון לצורה שהחיים עצמם ילבשו בסופו של דבר. אינטואיציה היא דבר שקורה בעיצומו של הרגע, אם תהיו קשובים די הצורך. ואם תישמעו לה, יהיה לה הכוח להכווין אתכם או להכווין אתכם מחדש לכיוון שיהיה הכי טוב עבורכם. ביום ההוא, בתחילת 1998, הקשבתי לאינטואיציה שלי; לא לצד השמאלי של המוח, ואפילו לא לאנשים שהכירו אותי הכי טוב. קשה לומר למה עשיתי את זה, אני חושב שגם היום אין לי עדיין תשובה טובה לשאלה הזאת, אבל בתוך פחות מחמש דקות בראיון הראשוני שלי עם סטיב כבר ידעתי שאני רוצה לוותר על הזהירות ועל ההיגיון ולהצטרף לאפל. האינטואיציה שלי כבר ידעה שזאת הזדמנות של פעם בחיים לעבוד בשביל גאון יצירתי ולהיות חלק מנבחרת מנהלים יכולה לתת חיים חדשים לחברה אמריקאית דגולה. אני לא יודע איפה הייתי היום אילו הייתה האינטואיציה שלי מפסידה במאבק שהתחולל בינה לבין המוח השמאלי שלי, אבל בטוח שלא הייתי עומד מולכם ונושא את הנאום הזה.

זה היה שיעור מפתיע. אני זוכר איזה חוסר ודאות הרגשתי בטקס סיום הלימודים שלי, כשתהיתי איזו צורה ילבשו החיים שלי. היה בי חלק שרצה מאוד תוכנית ל-25 שנים שתנחה אותי לעתיד. כשלמדתי מינהל עסקים היה לנו אפילו תרגיל כזה - לכתוב תוכנית ל-25 שנה. בזמן שהתכוננתי לנאום הזה, מצאתי את התוכנית שכתבתי אז. היא כבר בת 22 שנה, ובואו רק נאמר שהיא לא הייתה שווה את הנייר המצהיב שהיא נכתבה עליו.

לא הבנתי את זה אז, בתור סטודנט צעיר לתואר שני במינהל עסקים, אבל לחיים יש נטייה להפתיע. אל תבינו אותי לא נכון - לתכנן לעתיד זה רעיון טוב, אבל אם אתם כמוני, ורוצים לפעמים לפרוץ באיזה מהלך מפתיע, אתם לא יכולים להסתמך על כך שיהיה קל לחזות את החיים. אבל גם אם אי-אפשר לתכנן, אפשר להתכונן. חובט מוצלח בבייסבול לא יודע מתי יגיע הכדור המפתיע, אבל הוא יודע שזה יקרה מתישהו. והוא יכול להתכונן למהלך שהוא יבצע כשזה יקרה.

לעבוד, לעבוד קשה

יותר מדי אנשים חושבים שאינטואיציה פירושה לסמוך על המזל או על האמונה. בעיניי אין דבר רחוק יותר מן האמת. אינטואיציה יכולה לומר לכם מה הדלתות שפתוחות בפניכם ובאיזו דלת כדאי להיכנס; אבל היא לא יכולה להכין אתכם לדברים שתמצאו מהצד השני של הדלת. יש ציטוט של אברהם לינקולן שאני תמיד נזכר בו בהקשר הזה. הוא אמר, "אני אתכונן, וביום מן הימים ההזדמנות שלי תגיע". אני תמיד האמנתי בזה. האמונה הבסיסית הזאת היא שהביאה אותי לאובורן, ללמוד הנדסת תעשייה וניהול. היא הובילה אותי לשלב סמסטרים של עבודה ממשית בתוכנית הלימודים שלי, היא הובילה אותי ללימודי מינהל עסקים באוניברסיטת דיוק, והיא הנחתה אותי לקבל עבודות ומשימות רבות עד כדי כך, שלא אנסה אפילו לציין אותן.

בעסקים, כמו בספורט, רוב הניצחונות מוכרעים עוד לפני שהמשחק מתחיל. רק לעתים נדירות אנחנו שולטים במועד הופעתן של ההזדמנויות שלנו, אבל אנחנו יכולים לשלוט באופן שבו אנחנו מתכוננים אליהן. אני חושב שהציטוט של לינקולן הולם במיוחד את ימינו, בהתחשב במצב הכלכלי ובדאגה שוודאי משותפת לרבים מכם. אני דאגתי באותו אופן ממש כשסיימתי את הלימודים, ב-1982 (כן, בפרה-היסטוריה). כמו שרבים מן ההורים שנמצאים פה היום ודאי זוכרים, היו נקודות דמיון לא מעטות בין מצב הכלכלה אז לבין מצבה היום. שיעור האבטלה היה דו-ספרתי, וגם אם לא היו לנו בנקים מתמוטטים בוול סטריט, היה לנו משבר ההלוואות והחיסכון. כל חבריי ללימודים, ואני בכלל זה, דאגנו ממה שיזמן לנו העתיד.

אבל מה שהיה נכון מבחינת לינקולן היה נכון גם מבחינת הבוגרים של 1982, והוא נכון גם לגבי אלה מכם שמסיימים את הלימודים היום. תתכוננו, ההזדמנות עוד תגיע. כמו כל הדורות שלפניכם, גם אתם תתייצבו על כתפיו של הדור שקדם לכם, הדור שלי ושל ההורים שלכם. אתם תשיגו יותר ותרחיקו לכת יותר מאיתנו. העובדה שאתם נמצאים כאן היום, במוסד הנפלא הזה, במדינה הנפלאה הזו, ברגע הזה, הנפלא מבחינתכם ומבחינת המשפחות שלכם, היא עדות לכך שההכנה שלכם כבר בעיצומה. המשיכו להכין את עצמכם, כפי שעשיתם באובורן, כדי שברגע שתחושת הבטן שלכם תגיד "זה הרגע שלי", תהיו מוכנים לחלוטין.

אם תהיו מוכנים, והדלת הנכונה תיפתח, יידרש מכם רק דבר אחד נוסף: להבטיח שהמעשים שלכם לא ייפלו מן ההכנות אליהם. מבחינתי, לפחות, יש פה הד ברור למשפט השני במסמך העקרונות של אובורן: "אני מאמין בעבודה, בעבודה קשה". זו הייתה אחת מאמונות היסוד שלי מאז שאני זוכר את עצמי. זה נשמע פשוט, אבל במילים האלה צפונים הרבה כבוד והרבה חוכמה, והן עמדו במבחן הזמן.

לא מאמינים בקיצור דרך

אלה שמנסים להצליח בלי עבודה קשה מרמים את עצמם - ובסופו של דבר, וחמור מזה, הם מרמים גם אחרים. שיחק לי המזל ואני מוקף באנשים מבריקים ומלאי אינטואיציה, שיוצרים את המוצרים האלגנטיים והמרשימים ביותר בעולם. האינטואיציה היא לא תחליף למחשבה מעמיקה או לעבודה קשה מבחינת אף אחד מאיתנו: היא רק מצביעה על הכיוון. אנחנו לא מאמינים בקיצורי דרך. אנחנו שמים לב לכל פרט. אנחנו בודקים את הדברים שמסקרנים אותנו, ויודעים שהמסע אולי יהיה ארוך יותר, אבל שבסופו של דבר הוא יהיה מוצדק אפילו יותר. אנחנו מסתכנים בידיעה שסיכונים מובילים לפעמים לכישלון. אבל בלי אפשרות של כישלון אין אפשרות להצליח. אנחנו זוכרים את מה שאמר אלברט איינשטיין: "טירוף פירושו לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, ולצפות לתוצאה אחרת". וכשמצרפים את כל אלה יחד, אני יודע לומר שאינטואיציה היא חלק הכרחי מכל מה שתעשו, אבל אין לה שום משמעות בלי הכנה משמעותית ובלי הוצאה נחושה אל הפועל.

אז אלה הדברים שגיליתי בנוגע לחשיבות של אינטואיציה, של הכנה ושל עבודה קשה. מבחינתי, כולם מובילים לעיקרון פשוט, שיכול להנחות אתכם מול ההחלטות הכי חשובות בחיים שלכם: צריך לסמוך על האינטואיציה שלכם, ואז להשקיע כל מה שיש לכם כדי להוכיח שהיא הייתה מוצדקת.

ההיגיון ודאי מחייב אותי לסיים בזאת, אבל כבר אמרתי שלפעמים מוטב לא לשמוע להיגיון, ולכן יש לי עוד גילוי קצר אחד לחלוק איתכם. אני חושב שאלה טעות והטעיה לדבר על הצלחה בלי להתייחס גם לכישלון. אני לא מכיר מישהו שהשיג משהו משמעותי בלי שהתנסה גם בקושי, בתסכול ובחרטה. אז אל תאמינו שמשהו בעבר שלכם יכול למנוע מכם לעשות דברים גדולים בעתיד. כל אלה מכם שמפקפקים בעצמם צריכים לדעת שגם אני הייתי שם, וגם אם היום הקדשתי הרבה זמן כדי לדבר על החלטה מצוינת, קיבלתי גם החלטות שהיו מצוינות הרבה פחות. כמו רבים מכם, גם אני ניצבתי בפני אתגרים וגם אני נחלתי כישלונות. אבל אחרי שעשיתי כברת דרך ארוכה, אני יודע לומר שגם התקופות הקשות עוברות, ושאנחנו יוצאים מכל אחת מהן חזקים יותר וחכמים יותר. האמרה העתיקה הזו, "גם זה עוד יעבור", בהחלט הייתה נכונה לגביי, ואני בטוח שהיא נשארת נכונה לכל מי שמאמין בה.

לכן אתם צריכים לתאר לעצמכם את החזון המפואר ביותר של החיים שאתם מבקשים לעצמכם. אתם צריכים להתכונן, לבטוח באינטואיציה שלכם ולפעול בהתאם. ואל תיתנו למכשולים של החיים להסיח את דעתכם. הקפידו לשמוח במסע עצמו. אני לא יודע לאן יוביל אתכם המסע המסוים של כל אחד ואחת מכם מרגע זה ואילך, אבל אני מודה לכם על שנתתם לי לקחת בו היום חלק קטן.